| |


בס"ד, יום שבת כ"ז באדר תשע"ז  25.3.2017
דף הבית מידע למשפחת הנפטר  דינים ומנהגים  הנצחה וזיכרון  בתי עלמין  אודות חברה קדישא ת"א - יפו 
קצת היסטוריה...
אודות חברה קדישא ת"א - יפו
קמחא דפסחא
מועד לכל חי - ביטאון הח"ק
ישובים שבתחום טיפול חברה קדישא
חברי הנהלה ובעלי תפקידים
שירותי החברה קדישא
מוקדי שירות
פניות ציבור
מכרזים
בית העלמין הדרום (חולון - בת ים)
בית העלמין טרומפלדור
בית העלמין העתיק ביפו
בית העלמין ירקון
בית העלמין נחלת יצחק
בית העלמין קרית שאול
חיפוש נפטרים
מועדי הלוויות
יושבים שבעה - ניחום אבלים
נפטרים שמועד אזכרתם חל היום
אישים
עולמות שחרבו - קהילות בשואה
גדולי ישראל
חללי צה"ל והמחתרות
נפגעי פעולות איבה
תפילות (לפי עדות)
תפילות בבית העלמין לפי שם הנפטר
תהילים ומשניות לפי שם הנפטר
הלכות ומנהגי אבלות
חישוב תאריכי אבלות
שאלות ותשובות (שאל את הרב)
מוקדי שירות
הליך סידור הלוויה והקבורה
רכישת מקומות
יצירת מודעת אבל / אזכרה
הקמת מצבה
פסוקים למצבה
סוגי קבורה
אינדקס נותני שירות
קצת היסטוריה...
אודות חברה קדישא ת"א - יפו
קמחא דפסחא
מועד לכל חי - ביטאון הח"ק
ישובים שבתחום טיפול חברה קדישא
חברי הנהלה ובעלי תפקידים
שירותי החברה קדישא
מוקדי שירות
פניות ציבור
מכרזים

חדשות ואירועים
ידיעה מתוך ynet (12.6.2006)
--------------------------------------------
ברוכים הבאים לאתר הרישמי של חברה קדישא ת''א יפו והמחוז
--------------------------------------------
פרטים אודות מכרזים של החברה קדישא יפורסמו בקרוב
--------------------------------------------
ניתן לרכוש גם בחיים קבורת סנהדרין בקרית שאול
--------------------------------------------
--------------------------------------------
--------------------------------------------
דף הבית > אודות חברה קדישא ת"א-יפו > קצת היסטוריה...
קצת היסטוריה
















נוהג הקבורה מוכר עוד משחר ההיסטוריה, כאשר נהגו לקבור את הקרובים שנפטרו.
בארץ ישראל בתקופה העתיקה הייתה נהוגה הקבורה במנהרות קבורה תת-קרקעיות. עבור אנשים נכבדים, הוקם גל אבנים גבוה כמצבה.

בימי הביניים החלו להכשיר משטחים הנועדים לקבורה מרוכזת, והם היו תחילת בתי הקברות המודרניים. בשטחים אלה - שלרוב הוקצו בחצר של בית הכנסת, המתים נטמנו זה ליד זה במרווח מסוים, ועל כל בור הוקמה מצבה הנושאת את שם המנוח. כך יכלו קרובי הנפטר לפקוד את הקבר.
רק במאה ה-19 החלו להכשיר משטחים גדולים והמוניים לכלל האוכלוסייה. הצורך בבתי הקברות הגדולים נוצר עקב מגמת העיור המואצת והתפוצצות האוכלוסין, כמו כן המספר הרב של ההרוגים במלחמות ששטפו את רחבי אירופה.

בעקבות מחסור בשטחים במדינת ישראל, הועלתה הצעה עתיקה לקבור את המתים בקומות ובכך לחסוך מקום. הממסד הדתי היהודי תמך מאז ומקדם בקבורה שכזאת.


קבורה ביהדות
התורה מקדישה מקום נכבד לנושא הקבורה, במיוחד בארץ ישראל ומדגישה את החובה לנהוג כבוד במתים. המסורת היהודית רואה בקבורת המת ובאבלות עליו מעשים בעלי משקל ערכי וחברתי, נוסף להיותו צורך אנושי בסיסי. העיסוק בלוויה ובקבורה נחשב למצוה גדולה שאין לה גבול, ל'חסד של אמת' (שכן המת לא יוכל להשיב טובה תחת טובה) והמטלה המוטלת לא רק על המשפחה אלא גם על הקהילה. עם השנים נתמסד הטיפול בנפטרים, במקום הדרישה הקדומה כי כל אדם יעצור ממלאכה ויטפל במת שנקלע לעיר, יוסדו במרבית קהילות ישראל 'חברות קדישא' (חברות קדושות), אשר פעלו כגוף התנדבותי בכל מעמד קהילתי חשוב. במדינת ישראל הוכרו חברות הקדישא באופן חוקי ורשמי כגוף ציבורי מקצועי לענייני קבורה המשרת את אוכלוסיית ישראל ומעסיק עובדים ומתנדבים.

רבים ממנהגי הקבורה הנהוגים בידי יהודים כיום, מקורם בזמנים קדומים ביותר ואף בראשית התקופה המקראית. כך למשל נהגו יהודים לקבור באדמה, בניגוד למנהג המצרי לחנוט את המתים, וכבר בסיפורי אבות האומה מתוארת רכישת חלקת הקבר על-ידי אברהם אבינו לשרה אמנו. גם חשיבותה של הקבורה המיידית בסמוך לפטירה נקבעה באותם ימים. בתקופת המשנה והתלמוד נקבעו מנהגים נוספים כגון המנהג לקבור יהודים בבגדי בד פשוטים וללא ארון מתים.

גם מנהגי האבלות היהודיים מבוססים על מסורת עתיקת יומין. כך לגבי הבכי וההספד המתוארים באבלו של אברהם אבינו על אשתו:
"וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בראשית כ"ג 2
)
וכך לגבי מנהג השבעה המתואר באבלו של יוסף על יעקב אבינו: "וַיִּסְפְּדוּ-שָׁם, מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד; וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל, שִׁבְעַת יָמִים"
(בראשית נ' 10).
התורה מתארת מנהגי אבלות נוספים ששרדו עד ימינו, כגון קריעת הבגדים, חליצת הנעליים, אי-רחצה, זריקת עפר על הראש, ישיבה על הארץ, היעזרות באחרים לצרכים בסיסיים כגון אוכל, סעודת הבראה ועוד. מנהגים אחרים שהיו מקובלים באותם הימים, כגון גזיזת שיער הראש, התגודדות (שריטת הגוף) והשחתתו נאסרו על-ידי התורה כסממנים של אבל.