תחילת השבעה
מבית-הקברות נוסעים האבלים לבית הנפטר, שם מתחילים בספירת ימי ה"שבעה". מרגע זה, מתחילים לנהוג על פי דיני האבלות, הנהוגים בימי ה"שבעה".
את השבעה רצוי לשבת דווקא בבית בו חי הנפטר, שם ישבו כל האבלים בצוותא.
החל מהרגע בו מגיע האבל לבית בו יישב את ה"שבעה" מתחילים דיני ה"שבעה".
איסור נזירות וסגפנות
התורה מצווה על האדם לחקוק את תמונת החי בלבו, אך אוסרת עליו לפגום בגופו הוא, כסמל של זכרון אחר נשמת המת. אסור שהצער ימעיט את רצון להמשיך לחיות.
מעבר להוראות התורה לגבי עינויי נפש ומניעת תענוג (רחיצה, סיכה, תספורת, נעילת הסנדל, ישיבה נוחה, ויחסי אישות), אסור לאבל להוסיף חומרות ועינויים משל עצמו.
האבלים מוקפים בימי ה"שבעה" בחום, אהבה, תשומת-לב. הם מוצאים פורקן לתוגת האבל בחלקם אותה עם המבקרים. אלה צריכים לדבר על הנפטר, להעריך את דמותו, אך גם לעודד את האבלים לשוב אל עצמם ולהדגיש את מחוייבותם להמשיך בחיים כמקודם.
סעודת הבראה
נהוג שהשכנים מכינים לאבל בשובו מבית הקברות סעודה הראשונה אחרי הקבורה.
נהוג להכין לסעודה לחם עגול וביצים קשות.
בערב שבת וביום טוב אחר תשע שעות זמניות ובערב פסח משעת איסור אכילת חמץ אין אוכלים סעודת הבראה, ואין באבל אוכל עד הלילה.
בחול המועד ובפורים אוכלים סעודת הבראה בעת שיושבים על כיסאות רגילים, ואין אוכלים ביצים קשות אלא מיני מזונות וקפה וכדומה.
הדלקת נר
נוהגים להדליק נר בבית האבל לעילוי נשמת הנפטר, הנר צריך להיות דלוק במשך כל השבעה גם בשבת וביום טוב.