פרקי משניות באותיות נשמה
האות:
נ
מסכת:
סנהדרין
פרק:
ו
ו,א נגמר הדין, מוציאין אותו לסקלו; ובית הסקילה היה חוץ לבית דין, שנאמר "הוצא את המקלל, אל מחוץ למחנה" (ויקרא כד,יד). אחד עומד על פתח בית דין, והסודרין בידו, והסוס רחוק הימנו, כדי שיהא רואהו. אמר אחד יש לי ללמד עליו זכות--הלה מניף בסודרין, והסוס רץ ומעמידו. אפילו אמר יש לי ללמד לעצמי זכות--מחזירין אותו, אפילו ארבעה וחמישה פעמים: ובלבד, שיהא ממש בדבריו. אם מצאו לו זכות, פטרוהו; ואם לאו, יוצא להיסקל. והכרוז יוצא לפניו, איש פלוני בן איש פלוני יוצא להיסקל על שעבר עבירה פלונית, ופלוני ופלוני עדיו; כל מי שהוא יודע לו זכות, יבוא וילמד.
ו,ב רחוק מבית הסקילה עשר אמות, אומרין לו התוודה--שכן דרך כל המומתים מתוודים: שכל המתוודה, יש לו חלק לעולם הבא; שכן מצינו בעכן, שאמר לו יהושוע "בני שים נא כבוד לה' אלוהי ישראל . . . ויען עכן . . . ויאמר: אומנה . . ." (יהושוע ז,יט-כ). ומניין שכיפר לו וידוייו, שנאמר "ויאמר יהושוע מה עכרתנו, יעכורך ה' ביום הזה" (יהושוע ז,כה)--היום הזה אתה עכור, ואי אתה עכור לעתיד לבוא. אם אינו יודע להתוודות, אומרין לו, אמור תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי. רבי יהודה אומר, אם יודע שהוא מזומם--יאמר תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי, חוץ מהעוון הזה; אמרו לו, אם כן, יהו כל אדם אומרין כן, כדי לנקות את עצמן.
ו,ג רחוק מבית הסקילה ארבע אמות, היו מפשיטין אותו בגדיו. האיש, מכסין אותו מלפניו; והאישה, מלפניה ומאחריה, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרין, האיש נסקל ערום, ואין האישה נסקלת ערומה.
ו,ד בית הסקילה היה גבוה שתי קומות. אחד מן העדים דוחפו על מותניו, ונהפך על ליבו. אם מת בה, יצא; ואם לאו--העד השני נוטל את האבן, ונותנה על ליבו. אם מת בה, יצא; ואם לאו--רגימתו בכל ישראל, שנאמר "יד העדים תהיה בו בראשונה, להמיתו, ויד כל העם, באחרונה" (דברים יז,ז).
ו,ה כל הנסקלין נתלין, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרין, אינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה. האיש, תולין אותו פניו כלפי העם; והאישה, פניה כלפי העץ, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרין, האיש נתלה, ואין האישה נתלית. אמר להם רבי אליעזר, מעשה בשמעון בן שטח שתלה נשים באשקלון; אמרו לו, שמונים אישה תלה, ואין דנין שניים ביום אחד.
ו,ו כיצד תולין אותו: היו משקעין את הקורה בארץ, והעץ יוצא ממנה; ומקיף שתי ידיו זו לזו, ותולה אותו. רבי יוסי אומר, קורה מטה על הכותל, ותולה בה כדרך שהטבחים תולין. ומתירין אותו מיד; ואם לן--עוברין עליו בלא תעשה, שנאמר "לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא" (דברים כא,כג). כלומר, מפני מה זה תלוי--מפני שקילל את השם; ונמצא שם שמיים מתחלל.
ו,ז [ה] אמר רבי מאיר, בזמן שאדם מצטער, מה הלשון אומרת--קל אני מראשי, קל אני מזרועי. אם כך אמר הכתוב מצטער אני על דמן של רשעים, קל וחומר על דמן של צדיקים שנשפך. ולא זו בלבד, אלא כל המלין את מתו, עובר עליו בלא תעשה; הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין, אינו עובר עליו. ולא היו קוברין אותם בקברות אבותיהם, אלא שתי קבורות היו מתקנין לבית דין--אחד לנסקלין ולנשרפין, ואחד לנהרגין ולנחנקין.
ו,ח [ו] נתאכל הבשר--היו מלקטין את העצמות, וקוברים אותם במקום. והקרובים באים ושואלים את שלום העדים, ואת שלום הדיינין--כלומר שאין בליבנו עליכם כלום, שדין אמת דנתם. ולא היו מתאבלים; אלא אוננים, שאין אנינה אלא בלב.
האות:
ש
מסכת:
ברכות
פרק:
ז
ז,א שלושה שאכלו כאחת, חייבין לזמן. אכל דמאי, ומעשר ראשון שניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שנפדו, והשמש שאכל כזית, והכותי--מזמנין עליו; אבל אכל טבל, ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו, והשמש שאכל פחות מכזית, והנוכרי--אין מזמנין עליהם.
ז,ב נשים ועבדים וקטנים, אין מזמנין עליהם. עד כמה מזמנין, עד כזית; רבי יהודה אומר, עד כביצה.
ז,ג כיצד מזמנין: בשלושה, אומר נברך; בשלושה והוא, אומר ברוך הוא. בעשרה, אומר נברך לאלוהינו; בעשרה והוא, אומר ברוך הוא. אחד עשרה, ואחד עשר ריבוא. במאה, אומר נברך לה' אלוהינו; במאה והוא, אומר ברוך הוא. באלף, אומר נברך לה' אלוהינו אלוהי ישראל; באלף והוא, אומר ברוך הוא. בריבוא, אומר נברך לה' אלוהינו אלוהי ישראל אלוהי הצבאות; בריבוא והוא, אומר ברוך הוא. כעניין שהוא מברך--כך עונין אחריו, ברוך ה' אלוהינו אלוהי ישראל אלוהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו. רבי יוסי הגלילי אומר, לפי רוב הקהל הן מברכין, שנאמר "במקהלות, ברכו אלוהים; ה', ממקור ישראל" (תהילים סח,כז). אמר רבי עקיבה, מה מצינו בבית הכנסת, אחד מרובין ואחד מועטין, אומרין ברכו את ה'. רבי ישמעאל אומר, ברכו את ה' המבורך.
ז,ד שלושה שאכלו כאחד, אינן רשאין ליחלק; וכן ארבעה, וכן חמישה. שישה נחלקין, עד עשרה. ועשרה אין נחלקין, עד שיהו עשרים.
ז,ה שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד--בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו, הרי אלו מצטרפין לזימון; ואם לאו, אלו מזמנין לעצמן, ואלו מזמנין לעצמן. ואין מברכין על היין, עד שייתן לתוכו מים, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרין, מברכין.
האות:
מ
מסכת:
ברכות
פרק:
א
א,א מאימתיי קורין את שמע בערבין: משעה שהכוהנים נכנסין לאכול בתרומתן, עד סוף האשמורת הראשונה, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרין, עד חצות. רבן גמליאל אומר, עד שיעלה עמוד השחר.
א,ב מעשה שבאו בניו מבית המשתה, ואמרו לו, לא קרינו את שמע. אמר להם, אם לא עלה עמוד השחר, מותרין אתם לקרות.
א,ג ולא זו בלבד, אלא כל שאמרו חכמים עד חצות, מצותן עד שיעלה עמוד השחר. הקטר חלבים ואברים, מצותן עד שיעלה עמוד השחר; כל הנאכלים ליום אחד, מצותן עד שיעלה עמוד השחר.
א,ד אם כן, למה אמרו חכמים עד חצות--אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה.
א,ה [ב] מאימתיי קורין את שמע בשחרים: משיכיר בין תכלת ללבן; רבי אליעזר אומר, בין תכלת לכרתן. עד הנץ החמה; רבי יהושוע אומר, עד שלוש שעות, שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלוש שעות. הקורא מכאן ואילך, לא הפסיד, כאדם שהוא קורא בתורה.
א,ו [ג] בית שמאי אומרין, בערב כל אדם יטו ויקרו, ובבוקר יעמודו, שנאמר "בשוכבך ובקומך" (דברים ו,ז; דברים יא,יט). בית הלל אומרין, כל אדם קורין כדרכן, שנאמר "ובלכתך בדרך" (שם). אם כן, למה נאמר "בשוכבך ובקומך"--אלא בשעה שדרך בני אדם שוכבין, ובשעה שדרך בני אדם עומדין.
א,ז אמר רבי טרפון, אני הייתי בא בדרך, והטיתי לקרות כדברי בית שמאי, וסיכנתי בעצמי מפני הלסטין. אמרו לו, כדאי היית לחוב בעצמך, שעברת על דברי בית הלל.
א,ח [ד] בשחר מברך שתיים לפניה ואחת לאחריה; ובערב מברך שתיים לפניה ושתיים לאחריה, אחת ארוכה ואחת קצרה. מקום שאמרו להאריך, אינו רשאי לקצר; לקצר, אינו רשאי להאריך. לחתום, אינו רשאי שלא לחתום; ושלא לחתום, אינו רשאי לחתום.
א,ט [ה] מזכירין יציאת מצריים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצריים בלילות, עד שדרשה בן זומא: שנאמר "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצריים, כול ימי חייך" (דברים טז,ג)--"ימי חייך", הימים; "כול ימי חייך", הלילות. וחכמים אומרים, "ימי חייך", העולם הזה; "כול ימי חייך", להביא את ימות המשיח.
האות:
ה
מסכת:
ברכות
פרק:
ב
ב,א היה קורא בתורה, והגיע זמן המקרא--אם כיוון את ליבו, יצא; ואם לאו, לא יצא. ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב, ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר, באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם.
ב,ב אלו הן בין הפרקים--בין ברכה ראשונה לשנייה, ובין שנייה ל"שמע" (דברים ו,ד), ובין "שמע" ל"והיה, אם שמוע" (דברים יא,יג), בין "והיה, אם שמוע" ל"ויאמר" (במדבר טו,לז), בין "ויאמר" לאמת ויציב. רבי יהודה אומר, בין "ויאמר" לאמת ויציב לא יפסיק. אמר רבי יהושוע בן קורחה, למה קדמה "שמע" ל"והיה, אם שמוע"--אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמיים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצוות; "והיה, אם שמוע" ל"ויאמר"--ש"והיה, אם שמוע" נוהג ביום ובלילה, ו"ויאמר" אינו נוהג אלא ביום.
ב,ג הקורא את שמע ולא השמיע לאוזנו, יצא; רבי יוסי אומר, לא יצא. קרא ולא דיקדק באותותיה, רבי יוסי אומר, יצא; רבי יהודה אומר, לא יצא. הקורא למפרע, לא יצא. קרא וטעה, יחזור למקום שטעה.
ב,ד האומנין קורין בראש האילן או בראש הנדבך, מה שאינן רשאין לעשות כן בתפילה.
ב,ה חתן פטור מקרית שמע בלילה הראשון ועד מוצאי שבת, אם לא עשה מעשה. מעשה ברבן גמליאל שנשא, וקרא בלילה הראשון שנשא. אמרו לו, לא לימדתנו שחתן פטור מקרית שמע בלילה הראשון. אמר להם, איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמיים אפילו שעה אחת.
ב,ו רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו. אמרו לו, לא לימדתנו שאביל אסור מלרחוץ. אמר להם, איני כשאר כל אדם, אסטניס אני.
ב,ז וכשמת טבי עבדו, קיבל עליו תנחומין. אמרו לו, לא לימדתנו שאין מקבלין תנחומין על העבדים. אמר להם, אין טבי עבדי כשאר כל העבדים, כשר היה.
ב,ח חתן--אם רצה לקרות את שמע בלילה הראשון, קורא. רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא כל הרוצה ליטול את השם ייטול.
|
לאחר מכן אומרים קדיש (ובלבד שיש מנין): קדיש על ישראל / דרבנן האבלים: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. הקהל: אָמֵן. האבלים: בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִּרְעוּתֵה, וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵה, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. הקהל: אָמֵן. האבלים: בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. הקהל: אָמֵן. האבלים: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ. וְיִשְׁתַּבַּח. וְיִתְפָּאַר. וְיִתְרוֹמַם. וְיִתְנַשֵּׂא. וְיִתְהַדָּר. וְיִתְעַלֶּה. וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. הקהל: אָמֵן. האבלים: לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן. הקהל: אָמֵן. האבלים: עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן. וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן. דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּשְׁתָּא. דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי. מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. הקהל: אָמֵן. האבלים: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה. לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. הקהל: אָמֵן. האבלים: (פוסעים שלוש פסיעות לאחור) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. הקהל: אָמֵן.
לאחר מכן אומרים תפילת השכבה (טוב ומועיל יותר לנשמת המת לומר השכבה זו בקיצור): "הַמְרַחֵם עַל כָּל בְּרִיּוֹתָיו הוּא יָחוֹס וְיַחְמוֹל וִירַחֵם עַל נֶפֶשׁ, רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל (פב"פ). רוּחַ אֲדֹנָי תְּנִיחֶנּוּ (לאשה - תְּנִיחֶנָּה) בְגַן עֵדֶן".
לאדם גדול בחכמה וביראת שמים אומרים השכבה זו:
"וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא, וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה: אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה, וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ, פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ, נֶגֶד בְּנֵי אָדָם: מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים, וּבְנֵי אָדָם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן: יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ, וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם: טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב, וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ: סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם: יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד, יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם: מְנוּחָה נְכוֹנָה. בִּישִׁיבָה עֶלְיוֹנָה. בְּמַעֲלַת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים. כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מְאִירִים וּמַזְהִירִים. וְחִלּוּץ עֲצָמִים. וְכַפָּרַת אֲשָׁמִים. וְהַרְחָקַת פֶּשַׁע. וְהַקְרָבַת יֶשַׁע. וְחֶמְלָה וַחֲנִינָה. מִלִּפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנָה. וְחוּלָקָא טָבָא. לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. שָׁם תְּהֵא מְנַת וּמְחִיצַת וִישִׁיבַת נֶפֶשׁ הַשֵּׁם הַטּוֹב הַמְּרוּחָם (פלוני) רוּחַ אֲדֹנָי תְּנִיחֶנּוּ בְּגַן עֵדֶן. דְּאִתְפְּטָר מִן עַלְמָא הָדֵין כִּרְעוּת אֱלָהָא מָארֵיהּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא. מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים בְּרַחֲמָיו יְרַחֵם עָלָיו. וְיָחוֹס וְיַחְמוֹל עָלָיו. מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים בְּרַחֲמָיו יַסְתִּירֵהוּ בְּצֵל כְּנָפָיו וּבְסֵתֶר אָהֳלוֹ לַחֲזוֹת בְּנוֹעַם אֲדֹנָי וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. וּלְקֵץ הַיָּמִין יַעֲמִידֵהוּ. וּמִנַּחַל עֲדָנָיו יַשְׁקֵהוּ. וְיִצְרוֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים נִשְׁמָתוֹ. וְיָשִׂים כָּבוֹד מְנוּחָתוֹ. אֲדֹנָי הוּא נַחֲלָתוֹ. וְיִלָּוֶה אֵלָיו הַשָּׁלוֹם וְעַל מִשְׁכָּבוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם. כְּדִכְתִיב: יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם. הֹלֵךְ נְכֹחוֹ. הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַשּׁוֹכְבִים עִמּוֹ בִּכְלַל הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת. וְכֵן יְהִי רָצוֹן וְנֹאמַר אָמֵן". השכבה לאשה:
אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא, וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ: שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא תִתְהַלָּל: תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ: רַחֲמָנָא דְּרַחֲמָנוּתָא דִי לֵיהּ הִיא וּבְמֵימְרֵיהּ אִתְבְּרִיאוּ עָלְמַיָּא עַלְמָא הָדֵין וְעַלְמָא דְּאָתֵי וּגְנַז בֵּיהּ צַדְקָנִיּוֹת וְחַסְדָּנִיּוֹת דְּעַבְדָן רְעוּתֵיהּ וּבְמֵימְרֵיהּ וּבִיקָרֵיהּ וּבְתוּקְפֵיהּ יֵאמַר לְמֵיעַל קֳדָמוֹהִי דּוּכְרָן נֶפֶשׁ הָאִשָּׁה הַכְּבוּדָה וְהַצְּנוּעָה וְהַנִּכְבֶּדֶת מָרַת (פלונית) רוּחַ אֲדֹנָי תְּנִיחֶנָּה בְּגַן עֵדֶן. דְּאִתְפְּטָרַת מִן עַלְמָא הָדֵין כִּרְעוּת אֱלָהָא מָרֵיהּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא. הַמֶּלֶךְ בְּרַחֲמָיו יָחוֹס וְיַחְמוֹל עָלֶיהָ. וְיִלָּוֶה אֵלֶיהָ הַשָּׁלוֹם וְעַל מִשְׁכָּבָה יִהְיֶה שָׁלוֹם. כְּדִכְתִיב: יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם. הֹלֵךְ נְכֹחוֹ. הִיא וְכָל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הַשּׁוֹכְבוֹת עִמָּהּ בִּכְלַל הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת. וְכֵן יְהִי רָצוֹן וְנֹאמַר אָמֵן". יש נוהגים להניח על הקבר אבן משום כבוד הנפטר. ביציאה מבית הקברות נוהגים ליטול ידיים 3 פעמים על כל יד לסירוגין.
לפני שעוזבים את בית העלמין, יש נוהגים לומר כמה תפילות, שעיקרן מבטא את האמונה בתחיית המתים לעתיד לבוא. תפילות אלו מהוות מעין פרידה מן הנפטר, והבעת בטחון באמונה כי ישובו לראותו עם תחיית המתים. להלן שלוש תפילות פרידה. הראשונה היא תיאור חזון העצמות היבשות המתאר את תחיית המתים. חזון זה מתואר בספר יחזקאל (לז, א-טו) וממנו לקוחים הפסוקים הבאים:
"הָיְתָה עָלַי יַד-אֲדֹנָי וַיּוֹצִיאֵנִי בְרוּחַ אֲדֹנָי וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה, וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת: וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב, וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל-פְּנֵי הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד: וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן-אָדָם, הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה, וָאֹמַר: אֲדֹנָי אֱלֹהִים, אַתָּה יָדָעְתָּ: וַיֹּאמֶר אֵלַי: הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת, שִׁמְעוּ דְּבַר-אֲדֹנָי: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אֱלֹהִים לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה: הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם: וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים, וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר, וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם, וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי אֲדֹנָי: וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי, וַיִהִי-קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה-רַעַשׁ, וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת, עֶצֶם אֶל-עַצְמוֹ: וְרָאִיתִי, וְהִנֵּה-עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה, וְרוּחַ אֵין בָּהֶם: וַיֹּאמֶר אֵלַי: הִנָּבֵא אֶל-הָרוּחַ, הִנָּבֵא בֶן-אָדָם, וְאָמַרְתָּ אֶל-הָרוּחַ: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אֱלֹהִים: מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ, וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶה, וְיִחְיוּ: וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי, וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם, חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד: וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן-אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, הִנֵּה אֹמְרִים: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ: לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי אֱלֹהִים הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי אֲדֹנָי, בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי: וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲדֹנָי דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי, נְאֻם-אֲדֹנָי". תפילה נוספת הנאמרת בשעת הפרדה מן הקבר היא תפילת "אב הרחמים":
"אַב הרָחַמֲיִם שׁוֹכֵן מְרוֹמִים, בְּרַחֲמָיו הָעֲצוּמִים הוּא יִפְקֹד בְּרַחֲמִים הַחֲסִידִים וְהַיְשָׁרִים וְהַתְּמִימִים, קְהִלּוֹת הַקֹּדֶשׁ שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִים בְּחַיֵּיהֶם, וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ, מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ, לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם וְחֵפֶץ צוּרָם. יִזְכְּרֵם אֱלֹהֵינוּ לְטוֹבָה עִם שְׁאָר צַדִּיקֵי עוֹלָם, וְיִנְקֹם נִקְמַת דַם עֲבָדָיו הַשָּׁפוּךְ, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מִשֶה אִישׁ הָאֱלֹהִים: הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ, כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם. וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ: וְעַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים כָּתוּב לֵאמֹר: וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא-נִקֵּיתִי, ואֲדֹנָי שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן: וּבְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ נֶאֱמַר: לָמָּה יֹּאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם, יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַם-עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ: וְאוֹמֵר: כִּי-דֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכַר, לֹא-שָׁכַח צַעֲקַת עֲנָוִים: וְאוֹמֵר: יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת, מָחַץ רֹאשׁ עַל-אֶרֶץ רַבָּה: מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה, עַל-כֵּן יָרִים רֹאשׁ". בקשת פרידה יש שאומרים לאחר "אב הרחמים" ומסיימים בבקשת הפרדה:
"שָׁלוֹם עֲלֵיכֶן, נְשָׁמוֹת טְהוֹרוֹת, נֶאֱלָצוֹת מִזִּיו יוֹצֵר הַמְּאורות: הִנְנִי הוֹלֵךְ לְדַרְכִּי וְנַפְשִי אֶת אֲדֹנָי בָּרְכִי. וּלְאֵל חַי תְּפִלָּתִי, יִשְׁמֹר בִּי רוּחִי וְנִשְׁמָתִי. יִשְׁמַע עֲתִירַת דּוֹרְשָׁיו. יַרְבֶּה כְּבוֹד שְׁלֵמָיו. וּבְכֵן נוּחוּ יְשָרִים נוּחוּ, עַד יֵעָרֶה עֲלֵיכֶם רוּחַ מִמָּרוֹם וְיֹאמַר שׁוֹכֵן מָרוֹם אֲדוֹן הַחַיִּים: עִמְדוּ יְשָׁרִים וְשוּבוּ לְחַיִּים. וְאָז תָּקִיצוּ וּתְרַנְּנוּ וְתָקוּמוּ וְתִחְיוּ. וַאֲנַחְנוּ נִכָּנֵס לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם. עַד אֲשֶׁר יִקְרַב הֲלוֹם צִיר נֶאֱמָן, מְשִׁיחַ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב-בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם, וְצֶדֶק יְהַלֵּךְ לְפָנֵינוּ, וּנְהַלֵּל וּנְשַׁבֵּחַ לֵאלֹהֵינוּ עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד-אֵין חֵקֶר וְנִפְלָאוֹת עַד-אֵין מִסְפָּר. הוּא הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַגִּבּוֹר, מְחַיֶּה מֵתִים בְּמַאֲמָרוֹ. בָּרוּךְ הוּא, מְחַיֵּה הַמֵּתִים. בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כַּל-פָּנִים, וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ, כִּי אֲדֹנָי דִּבֵּר". |
|