אודות
חומת האבן הסוגרת על חלקת-קברים זו, תוחמת למעשה פרק מופלא ביותר של תקופת הזוהר של התחדשות האומה
היהודית בארץ ישראל.
בנחלה זו מקופלת העדות החקוקה באבן של פרק היסטורי בתולדות הישוב החדש. הקברים הנמצאים בו אינם רק ציונים
בודדים לגדולי
האומה אלא הם מצבה כוללת למחוללי פלא התחדשות עם בארצו. כאן מצאו את מנוחתם העולמית רבנים, משוררים
נערצים, גדולי
המחשבה והמעש, מייסדי העיר העברית וראשיה, סופרים ועסקנים, שבפעילותם ובמשא הרוחני שהרימו קבעו את דמותו
ודרכו של
הישוב היהודי המתחדש.
בית עלמין זה נתקדש גם בדמם של מגינים וקדושים שמסרו חייהם על כבוד הישוב
ובטחונו ונטמנו בו בקברי אחים.
בי' חשון תרס"ג (1902) נכרה הקבר הראשון ב"בית הקברות הישן של תל אביב". ברכות הימים נטמנו זה בצד זה
גדולי הרבנים
ובהם רבה הראשון של תל אביב יפו, הרה"ג רבי שלמה הכהן אהרונסון זצ"ל, הר' נפתלי חנה'לס נין ונכד לבעש"ט
זי"ע. מיטב עסקני הישוב
כר' מאיר דיזנגוף , ר' שמעון רוקח והשר ר' דוד צבי פנקס, וגדולי הספרות העברית ובהם ביאליק, טשרניחובסקי,
אחד העם, נורדאו, ועוד.
בטבורו של בית העלמין ניצבות המצבות המונומנטליות שעל קברי האחים, חללי מאורעות תרפ"א, תרפ"ט ותרצ"ו.
בסמוך נצבת מצבת הזכרון
רבת המימדים של קדושי זדונסקה-וולה, שאפרם הוטמן תחתיה. במרחק מה מתנוסס לוח הזיכרון רב הרושם, לקדושי
קהילת רדזיבילוב הי"ד.
עבודות שיקום וטיפוח רבות נעשו על ידי חברה
קדישא גחש"א תל אביב יפו בבית עלמין זה במהלך כל השנים; מצבות וקברים, שבילים ועצים, רחבות כינוס, קירות
אבן, מדרגות ושערים. גם
עיריית תל אביב יפו גויסה למאמץ לשמר את ביה"ע ולטפחו למען ישמש כמצבת עד לסיכום יגונותיה של תל אביב
ולזיכרון עד למקימיה ומגיניה.
קצת היסטוריה
"בית הקברות הישן בתל-אביב" מונה את קיומו מראשית שנת תרס"ג (1902).
הגורם ליסודו היתה מגפת החולי-רע, שפרצה בכל ערי הארץ בחדרי תשרי-כסליו תרס"ג, ונתנה את אותותיה במיוחד
באיזור החוף בערים,
עזה, לוד ויפו. מלבד השתקת המסחר והחיים הכלכליים, מחמת ההסגר והפסקת התחבורה, לא נפגע בהרבה הישוב היהודי
במגפה הזאת.
מתי החולי-רע היו בישוב היהודי מעטים בעוד אשר בישוב הערבי רבו חלליה. השלטונות התורכים אסרו מטעמים
רפואיים לקבור את מתי המגפה
בבתי-הקברות אשר בתוך העיר יפו, הערבים והיהודים כאחד, וקבעו לשם כך מקומות קבורה חדשים, לערבים על גבעת
עבד-אל-נבי
שעל שפת הים (ליד המלון, הילטון), וליהודים בשטח בן 12 דונם מאדמת מחלול, שעל החולות, הוא מקום בית-הקברות
כיום הזה.
מקרה זה התאים במידה מרובה לצורך, שהיה לישוב היהודי ביפו בבית-קברות חדש.
בית-הקברות היהודי העתיק ביפו התמלא כבר מפני ההתרבות של הישוב העברי החדש בעיר ובסביבה. בבצוע המפעל הזה
טרח העסקן המובהק שמעון רוקח.
ב"החבצלת", גיליון ו' משנת תרס"ג, אנו קוראים: "שאלת בית-עלמין נסרה ברקיע עירנו זה כמה שנים, כי אם אמנם
היה
לעירנו מקום גדול לביה"ק אך בימים הטובים שעברו, טרם היה הישוב ביפו מסודר כדבעי, השיגו שכני המקום את
גבולו מכל עבריו, עד כי לא נותר רק
חלקה קטנה לביה"ק, והחלקה כמעט נמלאה, וכספים לקנות בית-עלמין חדש לא היה לעדה, וגם דרוש לזה רישיון מיוחד
מעיר הבירה הדורש זמן ועבודה.
ויהיה כי החלה המחלה לתת חלק למה"מ, גזר "ועד הבריאות" שהועידו הממשלה לדאוג לבריאות העיר - כי המתים
במחלה הזאת מאיזו דת
שיהיו לא ייקברו בביה"ק העתיקים שרובם קרובים לעיר, ורק בביה"ק מיוחד שקבעה הממשלה רחוק מהעיר, ומתי ישראל
היו מזומנים להיקבר גם שם.
והחכם רב פעלים מר שמעון רוקח הנהו גם אחד מחברי "ועד הבריאות" של הממשלה, ויהי במות איש מאחב"י ותהיינה
עיני העדה לו כי יעש דבר, והוא בחכמתו, בשקידתו, בדעתו את
נימוסי המדינה ובהיותו מכיר את כל גדולי ורבי הממשלה, ובדעתו לעשות דבר, בתבונה יתירה, עמל ויגע יגיעה
גדולה מאוד מאוד, ויפעול כי
הממשלה קצבה נחלה בת 12 דונמים לביה"ק לעדת ב"י ויקברו שמה המת ואחריו את אשר מתו אח"כ, ושם קברו גם את
"הגניזה" ושם נכנסו
לחופה ב' זוגות, בתופים ובמחולות, ויהי המקום ההוא לביה"ק תמידי, יתן ה' בלע המות לנצח ויאמר למלאך המשחית
הרף ולא נוסיף לדאבה עוד".
דיעה על כך הובאה גם ב"השקפה" (שנה ד', גליון ו'):
"בהשתדלות האדון מר שמעון רוקח נגמרה קנית קרקע בת 12 דונם לבית הקברות. כל דונם בסך
80 פרנק. סיבת הדבר היתה כזאת: אחד מאחינו מת במגפה, והממשלה רצתה לקבור אותו במקום המיוחד למתים במגפה,
אך היהודים ובראשם ה' ש. רוקח,
קראו תגר על זה ויודיעו זאת ירושלימה, ומירושלים באה ידיעה כי ליהודים יתנו מקום מיוחד לזה. ויקן ה' ש.
רוקח את השדה מהממשלה יר"ה לאחוזת קבר".
בכתבה מיוחדת מיפו ב"השקפה" (שנה ד', גיליון י"א) בחתימת "מים חיים" באה הכחשה ע"ד קנית השטח בכסף מלא,
וזה לשונה: "אבקש להכחיש את
הידיעה שהגיעה לו מיפו בנוגע למכירת אדמה למען המתים היהודים במחלת החולי-רע. האדמה בת שנים עשר דונם אמנם
בידינו היהודים. אך צריך לדעת כי היא
נתנה ליהודים בלי כל כסף; רק ממתינים עתה מסטמבול פקודה רשמית בנוגע לנתינת האדמה הזאת לנו. ואנחנו
היהודים חייבים לרחש חן-חן מרבה למעלת חפיז בי
מושל עירנו, אשר תמיד, תמיד השתתף בצרת אחינו האומללים, ויחד אתו גם לאדון חוסני בי, וקיל ראש הבלדיה, בעד
עבודתם לטובת העיר בכלל ולטובתנו בפרט".
מר משה מטלון, מחשובי העסקנים הספרדים, שהיה המטפל בעניינים הטכניים של רכישת המקום, מוסר, כי השטח נערך
בטאבו, שמנהלו היה עוסמן אפנדי בסך 50 מג'ידות
(10 נפוליונים) לערך 8 וחצי לא"י. המקום נרשם על שם "ועד הקהילה המאוחדת לעדות האשכנזים והספרדים" והכסף
שולם ע"י שמעון רוקח מטעם ועד הקהילה.
גם הביוגרף של שמעון רוקח, מתאר כך את הקניה:
"הדבר היה בשנת תרס"ג. בית הקברות ביפו נתמלא עד אפס מקום. רכישת קרקע חדשה לא היתה מן הדברים הקלים, כי
מלבד מה שדורשים
היו לכך כספים מרובים, שלא היו לפי יכולת העדה, היה העניין דורש רישיון מיוחד מהשולטן עצמו וגם זה קשור
בהוצאות מרובות ובהרבה
יגיעה. עסקני העדה היו נבוכים ואובדי עצה, אך כוחו של רוקח היה תמיד בזה שידע לעשות דבר ולהוציא תועלת מכל
מקרה בודד. והנה מת
יהודי אחד והרופאים חשדו שמת ממחלת החולירע. מכיוון שסמוך למקרה זה היו עוד מקרים חשודים, הוציאה הממשלה
לבל לקבור את מתי
החולי-רע בבתי הקברות (שנמצאו בתוך העיר והיו מוקפים בתים). לכאורה הרי זו גזירה ודווקא גזירה שאין הצבור
יכול לעמוד בה. אך
שמעון רוקח המתוחבל והזריז הרגיש תיכף, שמעז יצא מתוק ושמגזירה זו תצא טובה לעדה. הוא התחיל לעבוד, במשך
יום שלם נעלם
ולא ראו אותו לא בביתו ולא בעסקיו וכשבא בערב הביתה היתה בשורה בפיו: יש לעדה בית קברות חדש, הוא פנה
לממשלה בטענה:
אתם אוסרים עלינו לקבור את המת בבית הקברות הישן, טוב, הפרישו לנו כברת אדמה מאדמת מחלול שלכם ונקבור את
מתינו שם.
ולטענה הצודקת מצורפים גם מעשים והשתדלות יחסים טובים והסוף היה שבעד אלף פרנק קנה כל הנחלה הזאת למקנה
לעדת יפו".
הנפטר הראשון, מנפגעי החולי-רע היה אהרן בן משה סידיס, ביום כ"ז תשרי תרס"ג והובא לקבורה
בביה"ק ביפו. בטופס המקורי של דו"ח "ועד ההצלה" רשום חשבון ההוצאות ("ארון למת, עגלות, נרות חבלים ודלי
וגאז, איש חייל ומוכתר" ועוד) עבור
"הנפטר הראשון אהרן סידיס נ"ע". וכן רשום מפורש חשבון ההוצאות ("עגלה להוביל הנפטר לב"ע, שומר מהבאלאדיא"
ועוד) על "הנפטר השני גרשנזון"
והנפטר השלישי "מילצער" (נישקה ברומברג-מלצר). כסגולה להפסקת המגפה נגנזו בקבר מיוחד גוילי-ספרים קדושים,
ונערך טכס נשואין לשני זוגות.
מר משה אשולין, מותיקי הישוב ביפו, טרח ומצא את שמות הזוגות האלו והן שתי-האחיות היתומות שניר וציונה בליש
שנשאו למשה גלזן ויחיא ריאני.
כאמור, הנפטר הראשון, שהובא לקבורה בבית-העלמין הזה היה שמואל דוד גרשנזון, השני מנפגעי החולי-רע,
ורשום בפנקסי החברה קדישא ביום עשירי בחשון שנת תרס"ג. מצבתו לא נמצאה, יתכן שכוסתה חול ויתכן גם שלא
הוקמה. המצבה העתיקה ביותר המיוחסת
לקרבנות מגיפת החולירע מ-1902 היא זו שעל קבר האשה נישקה ברומברג-מלצר (ראה תמונות מצבות עתיקות) מיום י"ב
חשון תרס"ג, ומקומה באיזור
הקברים הראשונים בקו ישר מול רחוב טבריה, כבוד הנחילו למתי המגפה ותושבי העיר השתתפו במסע ההלויות הארוך
שפסע בחולות מיפו עד לקצה השומם.
לאחר שחלפה אימת המגפה, חזרו בני-יפו לקבור את מתיהם בבית-הקברות העתיק ביפו,
בקברות המשפחה ובכלל, מה שנחשב אז למכובד ביותר. בימי מלה"ע וגזירת חסן-ביק ביפו על הריסת בית הקברות
היהודי העבירו כמה
משפחות את עצמות קרוביהם לתל-אביב. לאחר הכיבוש הבריטי בשנת תרע"ח רכזה החברה-קדישא של יפו ותל-אביב את
הקבורה בבית-העלמין הזה.
הגדר הוקמה בשנת תרס"ט. עד אז היו הקברים והמצבות פתוחים מול הים. בלי ספק כסו החולות קברים ומצבות ועל
ידי כך התהותה גם הרמה אשר באיזור המזרחי. כמה מצבות בגובה של 80-70 ס"מ מכוסות באדמה עד היום הזה.
נתגלגלה לנו הזכות לגלות
ע"י חפירה בעומק של חצי מטר את מצבתה של גנשה טריביש-איזיקמן מיום א' בתמוז תרס"ד. בעלה, שעלה, לאחר שעשה
שנים רבות
באוסטרליה, לבקר את קבר אשתו לא מצא את מקום קבורתה. המצבה היתה מכוסה כליל, ובשטח העליון לא היו כל
סימנים למציאותה.
השערים
ם הקמת הגדר נפתח השער הראשון. השער המרכזי החדש נפתח בשנת תרפ"ו, לכבוד העלאת ארונו של ד"ר מכס נורדוי
ז"ל, ומאז החל השימוש בו.
שטח בית-הקברות לפי המדידות שנעשה ע"י המהנדס מ.
רוגטקה ועוזרו הוא 10.6 דונם, במקורות שמדובר בהם ע"ד רכישת השטח, מוזכר 12 דונם, יתכן כי עם הקמת הגדר
צומצם המקום.
המצבות
מספר המצבות שהועתקו על ידינו הוא: 3758,
מהן 225 של קברי-ילדים, ונוסף להן 61 מצבות, שכתבן מחוק ומטושטש. מלבד המצבות המכוסות בעפר שלא הובאו
במנין. רובן של המצבות באזור
הישן עד תרפ"ב לערך בנויות לפי הסטרוקטורה המזרחית המקובלת ברוב בתי-הקברות של היהודים בארץ; יסוד שטוח
מאבן או ביטון בצפוי לוח שיש,
והן דומות אחת לשניה בצורתן ותבניתן. עד אותו זמן לא נמצאו מחוקקי-מצבות אמנים והבניה היתה פרימיטיבית
מאד. כנגד זה, המצבות
שהוקמו באזור החדש, שלאחר תרפ"ב, רובן ככולן זקופות, ויש בהן מסגנון בתי-הקברות בחו"ל. בשנים האחרונות
התרבה גם הסגנון והטעם האמנותי
בבנין המצבות לאישים וקברי-משפחה. גם מצד תכנם של הנוסחאות שעל גבי המצבות יש אחידות סגנונית באלו שבאיזור
הישן, ורובן בסגנון המסורתי,
ביחוד בכתבות על המצבות של הרבנים ושל יהודי המזרח: אקרוסטיכונים, פסוקים מהתנ"ך, והמימרות המקובלות
האחרות ("וי להאי שופרא" וכד'),
ואילו באזור החדש גברה המודרניזציה, שברובה שבלונית וריקה מתוכן (חזרה מדהימה על הנוסח "בעלי ואבינו
היקר", "קבל מתנתנו האחרונה").
כל האמור הוא מספר "בית הקברות הישן בתל אביב"
שסודר ונערך ע"י צבי קרול וצדוק לינמן - הנצחה מאין כמוה לבית קברות זה, עד לשנת ת"ש. בינתיים חלו
התפתחויות שונות ואנו נביאכם מתוך הדו"חים של מועצת חברה קדישא.
אנו קוראים:
"בחלקו המזרחי של בית העלמין הוטמנו אישי התורה של העיר, ושל עסקני הציבור ופרנסיו. בצד אלפים, רובם ככולם
מכוסי מצבות, שבמרוצת השנים נסתלקו קרוביהם ויקיריהם של הנפטרים,
(כ-4000 במספר), מצאו לנכון לשקם המצבות, לשפר הרישום והכתוב, ויש מהם שהוסיפו נופך מיוחד בסגנון הכתוב
לגבי עברם של הנפטרים ופעלם
למען הישוב המתחדש בארץ. מעל עשרות רבות של קברי גלמודים, הקימה החברה קדישא בת"א מצבות על חשבונה, מאין
אפשרות למצוא את משפחות הנפטרים.
בשער הגדול, המרכזי, נכנסים הבאים לפקוד את קברי אבותיהם ויקיריהם. אגב,
לשער הישן והצר הוליך שיפוע והיה גבוה בכמה מעלות מהרחוב, ואילו מפתן השער החדש הושווה בגובהו עם מדרכת
הרחוב וסוגרי הברזל שבו הותקנו לפי סגנון מיוחד,
כשהמדרגות לרמת בית העלמין נמצאות מעבר לשער בפנים ומוליכות לרחבה, שבצידה הימני נמצא קבר האחים של חללי
תרפ"א ובטבורה - מצבת קדושי זדונסקה-וולה.
סמוך לשער נמצא כיור לנטילת ידיים בשעת
יציאה מבית העלמין. משני עברי המדרגות הותקנו קירות אבן העשויים שכבות שכבות ומקנים לפינה זו צורה
ארכיטקטונית מיוחדת." (בנתיבי חסד ואמת לשנת תשל"ה).
בספר "בית הקברות הישן בתל-אביב" נמנו 3819 מצבות,
ומהן 61, שלא יכלו לפענח את החקוק עליהן ומחברי הספר (צבי קרול וצדוק לינמן) העלו לראשונה את הסברה,
שקברים רבים כוסו בשכבה עבה של חול.
סברה זו נתאמתה עם בדק-הבית היסודי שנעשה ע"י חברה קדישא שבדקו וחשפו כל טפח, תוך חקירות בפנקסים ישנים
ולפי הוראות זקני החברה, והצליחו להעלות קברים אחדים מתחת
לשכבת חול וקרקע שעוביה הגיעה לפעמים לחצי מטר ויותר מעל המצבות. ועל קברים שלא היו מצבות עליהם, הוקמו
עתה ציונים ארעיים, ששוב לא יטושטשו.
השפורים שנעשו נתנו לבית-העלמין גם צורה אחידה. כי בעוד שהחלק הפונה לצד מערב, לעבר הים, הנו מטופח יפה
ונטוע אילנות ובו שבילים ומעברים מסודרים,
הרי החלק שבצד מזרח, שבו נמצאים הקברים הראשונים של בית העלמין, היה שרוי עד לפני כמה חודשים בצורתו
הראשונית, כשגם שורות הקברים לא היו מסודרות כהלכה
והקברים עצמם עמדו בהזנחתם. אחרי שהושלם שיקום הקברים והמצבות, הותקנו גם שבילים שלאורכם יינטעו שיחים
ומקום ישררו שיטה וסדר וכולו יהיה בעלת דמות אחידה.
אמנם כמה דברים אינם ניתנים כלל
לתיקון ושינוי כי בית-עלמין זה יסודו ושימושו בתקופה, כשלהנהלת חברה קדישא לא היתה מגמה ברורה לגבי צורת
הקברים והמצבות והכתובות על הציונים. בעוד שבחלק
הקדום בנויים הקברים בצורה שטוחה כפי שנהוג במזרח, - ללא מצבות זקופות, - הרי בחלק החדש רבות מהמצבות הן
זקופות. וגם אלה האחרונות אינן אחידות בצורתן,
אחת גבוהה מחברתה, אחת רחבה מהשניה; בעוד שמצבה אחת מהווה ציון צנוע לנפטר הטמון תחתיה, הרי השניה נראית
כסותרת ענוותנותה של זו בממדיה וההפרז שבה.
הנהלת חברה קדישא שמה לה למטרה ולתפקיד לכוון את עושי המלאכה במצבות, במתן
צורה אמנותית אחידה ודקת-טעם לאבני הציון ולהדריך את המשפחות בנוגע לכתבות על המצבות, שלא יחרגו מתחומי
המסורת והמקובל. כי הוכח שהנוסחאות
המסורתיות אין דומה להן לבטא בצורה הקולעת ביותר והפחות פוגמת בטעם הטוב את הסנטימנטים של המשפחה השכולה
וכן את כבודו ושבחו של הנפטר.
ואין לך הוכחה טובה מאשר הכתבות וצורת המצבות בבית העלמין הישן בתל אביב, שבו עשתה כל משפחה כחפצה וראות
עיניה, בייחוד באיזור החדש יותר.
בית עלמין זה ייחודו גם בכך, שהועדו בו חלקות לפי סוגי הנפטרים. זה בצד זה
שוכנים בשורה אחת גדולי הציונות ומיטב עסקני הישוב שהלכו לעולמם. ובעוד שבטבורו של בית העלמין ניצבות
המצבות המונומנטליות שעל קברי האחים, חללי מאורעות תרפ"א,
תרפ"ט ותרצ"ו, - הרי בסמוך לכאן גם מצבת הזכרון רבת-הממדים של קדושי זדונסקה-וולה, שאפרם הוטמן תחתיה,
ובמרחק מה מכאן מתנוסס על הקיר הדרומי של בית
העלמין לוח-הזכרון, רב הרושם, לקדושי קהילת רדזיבילוב; מצבות אלו יש בהן כדי להזכיר לנקלע לבית-קברות זה
את שואת מיליוני אחינו באירופה, הי"ד.
אילו בקצה המזרחי של בית העלמין הוטמנו מנהיגיהם הדתיים-רוחניים
של העיר, רבנים ופרנסים וראשי חברה קדישא, שהלכו לעולמם. כאן חסר הברק והקישוט החיצוני על הקברים, אך
למעשה רק בחלק זה קיים הדמיון -
למרות שמרבית הקברים שטוחים - לבתי עלמין יהודיים ברחבי העולם. דמיון זה מתגלה במיוחד בצורתם הצנועה של
לוחות-הציון ובנוסחאות החקוקות עליהם.
בחלק זה אפשר גם לעמוד על ארצות וערי המוצא שראשוני
הישוב החדש באו משם, כי בדרך כלל נרשמה גם עיר המוצא בצד שמו של הנפטר. (כאן מתגלה לך, שבית-עלמין זה קיבל
מיחוסו וקדושתו
של הבעש"ט, כי בשורה הראשונה ליד הגדר המזרחית נמצא קברו של נפתלי חנה'לס נין ונכד לבעש"ט זצוק"ל, - שנהרג
בתאונת-רכבת בלוד).
בעבודות השיפור הנעשות בבית העלמין ברחוב טרומפלדור, נקבע שער חדש במקום הישן, שהיה הכניסה הראשונה
למקום, מול רחוב טבריה. חברה קדישא שהתארגנה מחדש עם הכיבוש הבריטי, כללה את כל העדות ונקראה "חברה קדישא
שליד משרד הרבנות".
המוסד התנהל על-ידי ועדים, שברשם עמדו עסקנים שכיהנו בפרקי-זמן שונים שרציפותם מגיעה עד הווסדה של מועצת
בית העלמין בשנת תש"ה.
בשנת תר"ע אנו מוצאים בראש הועד את הרב משה יעקובסון ז"ל, ששימש לפרקים בעבודת קודש זו - בתפקידים שונים -
עד יום פטירתו בי"ד מנ"א תשי"ג.
אחריו עמד בראש הועד ר' יוסף ליפשיץ ז"ל, שכיהן בתפקיד זה עד שנת תרפ"ה. במקומו הוצב בראש הועד מר משה
ינקובסקי ז"ל, שכיהן בתפקיד זה עד תש"ב.
בתקופת כהונתו, בשנת תר"צ, נרכש השטח בן 54 דונם לבית העלמין בנחלת יצחק. בית עלמין זה נפתח שנתיים אחרי
רכישתו, בכ"ז סיון תרצ"ב.
אך הרציפות הכרוניקלית בעבודת חברה קדישא מסתמנת גם לפי אורך תקופת פעילותם של אחדים מעסקני חברה קדישא,
שהיו גבאים וחברים בה. אנו מוצאים את ר' יעקב משה אסיסקוביץ ז"ל, עוסק באמונה במשך ארבעים שנה ולפי גירסה
אחרת, במשך 56 שנה
- בעניני חברה קדישא מאז תרס"ז ועד יום פטירתו בז' אדר תש"ז. המנוח היה במשך כל התקופה הזאת חבר ואחר כך
גם גבאי של החברה
קדישא. היה מראשוני הסוחרים ביפו ולא הזניח את עבודתו למען הציבור ועסק בחסד-של-אמת, כמו שעסק בגמילות חסד
לחיים, ככל שהשיגה ידו.
משנת תרע"ו ואילך משתתף בעבודת חברה קדישא ר' יוסף סופר ז"ל, ולא הניח ידו מעבודת קדש זו במשך שלושים שנה
עד יום פטירתו בי"ח מנ"א תש"ו. כל אותה
תקופה היה חבר ועד חברה קדישא ועשה את כל מלאכת גחש"א ברטט של קדושה. טהור היה האיש והשפיע מטוהר מחשבותיו
והליכותיו על סביבתו.
החכם בכור פפולא ז"ל, שהיה מזכיר הרבנות הראשית בתל-אביב-יפו ונפטר בי' תמוז תש"ג, מילא תפקידים
בחברה קדישא מאז שנות תר"פ כחבר ועד חברה קדישא של עדת הספרדים ומשנת תרע"ח ואילך חבר ועד חברה קדישא
המאוחדת עד יום פטירתו.
משנת תש"ב עד שנת תש"ה עמד בראש ועד חברה קדישא העסקן הציבורי ר' זלמן מייזל ז"ל,
שבתקופת כהונתו נרכש, בהשתדלותו המסורה של השר ד.צ. פנקס ז"ל, "שטח ההרחבה" של בית העלמין בנחלת יצחק, -
חלקה המשתרעת על
23 דונם. חלקה זו הופקעה ע"י שלטונות המנדט לצורך הרחבת בית העלמין בהשפעתו של ראש עירית ת"א דאז, השר
ישראל רוקח.
ר' זלמן מייזל ז"ל, שנפטר בו' שבט תש"ז, היה חלוץ לא רק בשדה העסקנות הציבורית, אלא גם בשדה המסחר
והחקלאות.