המהפך שעוברת חברה קדישא תל אביב יפו בשנים האחרונות נועד להציב אותה בסטנדרט גבוה ביותר, בתחום שירותי הקבורה בישראל. החברה קדישא, מבקשת להקל, עד כמה שניתן, על המשפחות שאיבדו את יקיריהן ולהביאם לקבורה ע"פ ההלכה היהודית ומנהגי
ישראל מקדמת דנא תוך הקפדה על מתן שירות איכותי בנסיבות קשות אלה. הנהלת החברה קדישא מיחשבה את שירותי הקבורה והקימה מוקדי רישום הלוויות בשלושת בתי החולים הגדולים בגוש דן. הוקם מוקד שירות מאוייש 24 שעות ביממה והורחבו שעות הפעילות
למשמרת שניה. שופצו אולמות ההספדים ובתי העלמין, הוקמו סבכות והותקנו ספסלי ישיבה ומתקני שתיה. ומעל הכל; אנשי החברה קדישא עוסקים במלאכת הקודש של גחש"א – גמילות חסד של אמת – ביום ובליל, בחורף ובקיץ, בכל תנאי ובכל מצב.
ספרות הלכתית – מנהגי אבלות
החברה קדישא מעניקה למשפחות, ללא תשלום, ספר הלכות ומנהגים לדיני האבלות וכל העניינים הכרוכים בכך. ניתן לקבל את הספרים במוקדי הרישום או במשרדי החברה בבית העלמין.
מעבר למנהגי אבלות
גחש"א – גמילות חסד של אמת – צדקה וחסד
בקשות לקבלת מלגה לצורך לימוד משניות לעילוי נשמות הנפטרים שנטמנו בבית העלמין של החברה, ניתן להגיש אחת לשנה. הקריטריונים לקבלת המלגות מתפרסמים בעיתונות, נא לעקוב אחר הפרסומים.
אין ביטוי ממצה יותר לתפישתם של יהודים את מקום מנוחתו האחרונה של האדם מן הכינוי "בית החיים". כינוי זה לבית העלמין בלשון פני נהיר הוא. ברם, הצירוף הקוטבי הזה לא היה מתקבל אלמלא היה רקע נפשי לקלוט אותו, הוא מגלם את האמונה בהישארות הנפש
ובתחיית המתים. הוא מסמל את הזיקה שבין הדורות, לפי שמצד הנשארים אין ההולכים מתנתקים מהם לחלוטין. מן הצד האחר, בית עלמין מתוקן הוא סמל למסגרות חיים מתוקנות, ובימינו אף יש בו כדי לתרום לעניין שהכל דשים בו, איכות החיים.
את המתים קוברים מחוץ לעיר, הסימן הראשון לבא לעיר הוא בית העלמין שלה: "אם ראית בית קברות לפניך, הרי המדינה קרובה לך". מכאן משמע, כי במקום זה עולם כמנהגו נוהג, לידות ופטירות וכל מה שביניהן. לאמור, מלבד הסימן הטכני הפשוט שבקיומו של בית
עלמין הקולט את מתי העיר, יש כאן גם משום סמל. כשבאים להקים בית בארץ ישראל, הרי למרבה הכאב מלאה הדרך בקרבנות, בית העלמין הוא המעיד כי המדינה קרובה...
נוהג הקבורה מוכר עוד משחר ההיסטוריה, כאשר נהגו לקבור את הקרובים שנפטרו. בארץ ישראל בתקופה העתיקה הייתה נהוגה הקבורה במנהרות קבורה תת-קרקעיות. עבור אנשים נכבדים, הוקם גל אבנים גבוה כמצבה.
בימי הביניים החלו להכשיר משטחים הנועדים לקבורה מרוכזת, והם היו תחילת בתי הקברות המודרניים. בשטחים אלה - שלרוב הוקצו בחצר של בית הכנסת, המתים נטמנו זה ליד זה במרווח מסוים, ועל כל בור הוקמה מצבה הנושאת את שם המנוח. כך יכלו קרובי הנפטר לפקוד
את הקבר. רק במאה ה-19 החלו להכשיר משטחים גדולים והמוניים לכלל האוכלוסייה.
הצורך בבתי הקברות הגדולים נוצר עקב מגמת העיור המואצת והתפוצצות האוכלוסין, כמו כן המספר הרב של ההרוגים במלחמות ששטפו את רחבי אירופה. בעקבות מחסור בשטחים במדינת ישראל, הועלתה הצעה עתיקה לקבור את המתים בקומות ובכך לחסוך מקום. הממסד הדתי היהודי
תמך מאז ומקדם בקבורה שכזאת.
קבורה ביהדות
התורה מקדישה מקום נכבד לנושא הקבורה, במיוחד בארץ ישראל ומדגישה את החובה לנהוג כבוד במתים. המסורת היהודית רואה בקבורת המת ובאבלות עליו מעשים בעלי משקל ערכי וחברתי, נוסף להיותו צורך אנושי בסיסי. העיסוק בלוויה ובקבורה נחשב למצוה גדולה שאין לה
גבול, ל'חסד של אמת' (שכן המת לא יוכל להשיב טובה תחת טובה) והמטלה המוטלת לא רק על המשפחה אלא גם על הקהילה. עם השנים נתמסד הטיפול בנפטרים, במקום הדרישה הקדומה כי כל אדם יעצור ממלאכה ויטפל במת שנקלע לעיר, יוסדו במרבית קהילות ישראל 'חברות
קדישא' (חברות קדושות), אשר פעלו כגוף התנדבותי בכל מעמד קהילתי חשוב. במדינת ישראל הוכרו חברות הקדישא באופן חוקי ורשמי כגוף ציבורי מקצועי לענייני קבורה המשרת את אוכלוסיית ישראל ומעסיק עובדים ומתנדבים.
רבים ממנהגי הקבורה הנהוגים בידי יהודים כיום, מקורם בזמנים קדומים ביותר ואף בראשית התקופה המקראית. כך למשל נהגו יהודים לקבור באדמה, בניגוד למנהג המצרי לחנוט את המתים, וכבר בסיפורי אבות האומה מתוארת רכישת חלקת הקבר על-ידי אברהם אבינו לשרה אמנו.
גם חשיבותה של הקבורה המיידית בסמוך לפטירה נקבעה באותם ימים. בתקופת המשנה והתלמוד נקבעו מנהגים נוספים כגון המנהג לקבור יהודים בבגדי בד פשוטים וללא ארון מתים.
גם מנהגי האבלות היהודיים מבוססים על מסורת עתיקת יומין. כך לגבי הבכי וההספד המתוארים באבלו של אברהם אבינו על אשתו: “וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ"
(בראשית כ”ג)
וכך לגבי מנהג השבעה המתואר באבלו של יוסף על יעקב אבינו: "וַיִּסְפְּדוּ-שָׁם, מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד; וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל, שִׁבְעַת יָמִים" (בראשית נ' 10). התורה מתארת מנהגי אבלות נוספים ששרדו עד ימינו, כגון קריעת הבגדים, חליצת
הנעליים, אי-רחצה, זריקת עפר על הראש, ישיבה על הארץ, היעזרות באחרים לצרכים בסיסיים כגון אוכל, סעודת הבראה ועוד. מנהגים אחרים שהיו מקובלים באותם הימים, כגון גזיזת שיער הראש, התגודדות (שריטת הגוף) והשחתתו נאסרו על-ידי התורה כסממנים של אבל.
